חסון נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

1.בפני תביעה שעניינה נזקי תאונת דרכים מיום 13/7/09.

לטענת התובע, החנה את רכבו בימין הכביש כאשר הנתבע 2 הגיע כשהוא נוהג במשאית ופגע בדלת האחורית - שמאלית ברכבו של התובע. בטופס תאור מקרה תאונה אשר הוגש על ידי התובע לחברת הביטוח נכתב כדלקמן: "עצרתי את רכבי ליד ביתו של חבר, הבת שלי פתחה את הדלת האחורית שמאלית קלות והמתינה שהמשאית תעבור על מנת לרדת, אולם המשאית שהגיחה במהירות נצמדה לרכבי ופגעה בדלת וגרמה לנזקים". בדיון, מסר התובע כי בתו, כבת 30, היא שישבה במושב האחורי ופתחה את הדלת ולדבריו, היא פתחה את הדלת רק במעט, תוך שהמתינה כי המשאית תחלוף. לטענתו, לו היתה הדלת נפתחת לרווחה, היה נגרם נזק גדול אף יותר וכן נזק לצירי הדלת. התובע טען כי היו עדים לתאונה, אך אלו לא הובאו על ידו לבית המשפט. גם בתו של התובע, אשר מטבע הדברים, יכולה היתה לשפוך אור על נסיבות התאונה, לא הובאה לעדות.

2.הנתבעת 1 טענה כי התאונה אינה מכוסה על ידי הפוליסה של הנתבעת 3, זאת מאחר שאחד התנאים בפוליסה הוא כי הנהג יהיה רשאי לנהוג בדרגה C במשך שנתיים לפחות. בענייננו, כך לטענת הנתבעת 1, הנתבע 2 אינו בעל ותק נדרש בדרגת הרשיון ועל כן התאונה אינה מכוסה בפוליסה.

3.הנתבע 2 טען כי ראה את רכבו של התובע אשר חנה במקום אסור לחניה ולאחר שעקף את הרכב, נפתחה דלת הנוסע האחורית שפנתה אל הכביש באופן שגלגל המשאית האחורי פגע בה. הנתבע 1 הציג את רשיון הנהיגה שלו בו רשום כי הינו בעל רשיון נהיגה C מאז שנת 2009, אך טען כי בפועל, היה לו רשיון נהיגה למשאית C1 כבר משנת 2002 או 2003 וכי זהו הרשיון הרלוונטי, אולם לא הוצגו כל מסמכים לתמיכה בטענתו זו. הנתבע 2 הציג פלט של מכשיר הטכוגרף המותקן במשאית ממנו עולה כי בשעה בה אירעה, על פי הנטען, התאונה, היתה מהירות נסיעתה של המשאית בין - 10 ל- 20 קמ"ש. בדיון, טען הנתבע 2 כי פגע ברכב התובע באמצעות חלק שעימו קושר את המטען למשאית.

4.עיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים אשר צורפו אליהם וכן באלו שהוצגו בפני במהלך הדיון. כמו כן, שמעתי את עדויותיהם של התובע ושל הנתבע 2, אשר נכחו בעת התאונה. אחר שבחנתי את כל אלה, הגעתי לכלל דעה כי יש לדחות את התביעה, והכל מן הטעמים כמפורט להלן:

א.אין מחלוקת כי רכבו של התובע עמד בימין הדרך, בזמן שמשאית הנהוגה על ידי הנתבע 2 חלפה במקום ופגעה בדלת הרכב. המחלוקת בין הצדדים הינה בדבר האחריות לתאונה זו.

ב.מן הראיות שבפני עלה כי רכבו של התובע חנה במקום שאינו מיועד לחניה, הגם שלא הוצב במקום שילוט האוסר חניה. מתמונות שהוצגו עולה כי אין המדובר בדרך רחבה וברי כי חניית רכב בצד הדרך עלולה להפריע לתנועה במקום.

ג.בתו של התובע, כבת 30, רצתה, כך על פי הטענה, לצאת מן הרכב ולכן פתחה את דלת הרכב הפונה אל הכביש, מקום בו חלף הנתבע 2.

בתו של התובע לא העידה בפניי וכך גם לא הובאו עדים נוספים, אשר לטענת התובע, היו במקום. אי הבאתם של עדים רלוונטיים אלו, מתפרשת, ככלל, לרעת הצד שהיה מצופה ממנו להביאם. ואולם, גם ללא פרשנות זו, הגעתי למסקנה כי דינה של גרסת הנתבע להתקבל, על פני גרסתו של התובע.

פתיחת הדלת הפונה אל הכביש טרם וידאה בתו של התובע כי הכביש נקי ופנוי, מטילה, לטעמי, את האחריות לאירוע התאונה, על התובע ומסירה את האחריות מן הנתבע.

ד.לטענת התובע, נפתחה הדלת קודם שעברה במקום המשאית, אולם טענה זו אין לה על מה לסמוך, שכן התובע, אשר ישב במושב הנהג, ממילא לא יכול היה לראות את אופן פתיחת הדלת ועיתוי פתיחתה, אשר התרחשו מאחורי גבו. בתו, אשר יכולה היתה להעיד על כך, לא הובאה לעדות ואילו הנתבע 2 טען כי ראה את רכבו של התובע, אך דלת הרכב נפתחה רק לאחר שכבר היה בסמוך לרכב ולכן גם פגע בו בחלקה האחורי של המשאית ולא בחלקה הקדמי. לפיכך, אין בידי לקבל את טענת התובע כי דלת רכבו היתה פתוחה, עוד טרם שעברה במקום המשאית.

ה.מעבר לכך, לא הוכח כי משאית הנתבע 2 נסעה במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, כפי שטען התובע. ההפך הוא הנכון. הובא תדפיס המצביע על מהירות איטית ואף הנתבע 2 טען כי נהג במקום באיטיות, בהתאם לתנאי הדרך. הגם שלא הובאה כל חוות דעת בדבר מכשיר הטכוגרף ובדבר היותו מכוייל כנדרש, הרי שעדותו של התובע, אשר ישב כשגבו אל הכיוון ממנו הגיעה המשאית, ככל שהיא נוגעת למהירות נסיעת המשאית, אינה יכולה לעמוד.

5.מן האמור עולה כי משאיתו של הנתבע 2 פגעה, אמנם בדלת רכבו של התובע, אולם התאונה אירעה באחריות התובע, אשר החנה את רכבו במקום שאינו חניה מוסדרת ובאופן שמפריע לתנועה החולפת במקום, וכן באחריותה של בתו, אשר פתחה את דלת הרכב על מנת לצאת ממנו, מבלי שוידאה כי הכביש פנוי, כאשר הדלת בה עסקינן פונה אל הכביש. משאיתו של הנתבע, אשר חלפה במקום, פגעה בדלת וגרמה לה נזק.

בנסיבות אלה, האחריות לתאונה רובצת על התובע ועל כן אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לכל אחד מן הנתבעים סך של 250 ₪ עבור הוצאות המשפט. סכום זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' ניסן תש"ע, 22 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: